נולד בבאר שבע וכשהיה בן שלוש נסע עם המשפחה לשליחות בניו זילנד. בגיל שש חזר לארץ, ליישוב סוסיא, שם למד והתחנך. התגדל בתורה ובעבודת השם בישיבה הגבוהה בעלי- שם התבלט כישרון הלמדנות, השקידה והציור שלו. איל התגייס לסיירת מטכ"ל, ומשם עבר ליחידת מגלן.
איל היה שנון, סקרן ותאב דעת. ספרות, אומנות, כדורסל, איור ופודקאסטים הם התמצית של התחומים שאהב לעסוק בהם. בשנים האחרונות איל עסק גם באיור של ספרי ילדים, חלקם בהתנדבות. למרות שהיה חכם, נבון וכשרוני בהרבה תחומים איל היה עניו ופשוט ואהב לעזור לאחרים בכל מה שרצו. התנדב בעמותת "נופשון שומרון" שמפעילה סופי שבוע למבוגרים בעלי מוגבלות, ושם הכיר את מיכל ברויאר, אשתו, שעבדה כרכזת בעמותה. איל התחיל ללמוד בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה אמור להתחיל כעת שנה שניה.
בשמחת תורה איל נקרא למילואים יחד עם כל חבריו לצוות במגלן. הצוות של איל יצא למשימת איתור שבויים ונעדרים. סמוך ליעד מטען צד התפוצץ. איל נהרג במקום וגל אייזנקוט, חברו לצוות, מת מפצעיו תוך זמן קצר. לאחר 3 ימים המשימה הושלמה וגופותיהם של 5 חטופים הוחזרו ארצה. סמוך לנר ראשון של חנוכה, שני המאירים, שייצגו גוונים שונים בחברה הישראלית, עלו בסערה השמיימה והותירו לנו ציווי - לדבוק בטוב ולהוסיף אור בעולם.
איל נהרג שנה וארבעה ימים לאחר נישואיו והותיר את מיכל, אלמנתו, הורים - שמעיה וריקי וחמישה אחים ואחיות.
"תזכרו", אמר לחבריו לפני הכניסה לעזה, "אנחנו רק שורה בהיסטוריה של עם ישראל" ובכך ביטא גם את תחושתנו, שאנו בעיצומו של אירוע משמעותי בתולדות עם ישראל.
בעשרים ושמונה שנותיו איל הספיק לכתוב שורה משמעותית מאד בהיסטוריה.
יהי זכרו המתוק ברוך.